<h1>תוספות רבינו שמואל ב"ר יצחק — קידושין</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] כפרה כתיב בה כקדשים. תימא דבפ"ק דכריתות [ו' ע"א] דריש מוערפו שם למד שטעונה גניזה. וי"ל דתרוייהו צריכי, דאי מדכתיב בה כפרה ה"א מחיים, אבל אחר מיתה לא, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדקאמר התם. לכך איצטריך וערפו שם לאסור אחר עריפה. ולמ"ד פ' בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] דאינה נאסרת אלא לאחר עריפה, איצטריך קרא דכפרה דטריפות פוסל בה כדדרשי' פ"ק דחולין [י"א ע"א].
<h2>דף יא.</h2>
[קידושין י"ז ע"ב] דברה תורה כלשון בני אדם. דוקא כי הכא דכתיב אשר ברכך וכגון העבט תעביטנו דכתיב די מחסורו אבל יש מקומות דלא אמרי' הכי דהא ר' שמעון דלא דריש והעבט תעביטנו פ' מציאת האשה [כתובות ס"ז ע"ב], ובאלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] אית ליה התם דרשא דהקם תקים והשב תשיב.
<h2>דף כד:</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] כפרה כתיב בה כקדשים. תימא דבפ"ק דכריתות [ו' ע"א] דריש מוערפו שם למד שטעונה גניזה. וי"ל דתרוייהו צריכי, דאי מדכתיב בה כפרה ה"א מחיים, אבל אחר מיתה לא, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדקאמר התם. לכך איצטריך וערפו שם לאסור אחר עריפה. ולמ"ד פ' בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] דאינה נאסרת אלא לאחר עריפה, איצטריך קרא דכפרה דטריפות פוסל בה כדדרשי' פ"ק דחולין [י"א ע"א].
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ז' ע"א] הכא דעת אחרת. הא דאמרינן בהשולח [גיטין מ"ג ע"ב] חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון, ואיכא למ"ד התם גמרי קדושי ראשון. ל"ד לדעת אחרת דהכא דכיון דחלו קדושי ראשון, משום דלא שייר בקניינו, דין הוא שיגמרו כשנשתחררה. מיהו ק' מבהמה של ב' שותפים דהקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה, דמשמע הא לא הקדיש לא. וי"ל דשני בהמה דאיפשר להיות חצי דמיה הקדש וחצי דמיה חולין, אבל התם דלא איפשר שתהא חציה מקודשת, איכא למימר דגמרי או פקעי.
[קידושין ז' ע"א] וחזר ולקחה. הא דלא נקט בהמה של ב' שותפין שהקדיש כל אחד חציה. משום דלא שייך בה תמורה, דשותפין אין ממירין כדתני בתמורה [י"ג ע"א].
[קידושין ז' ע"א] ש"מ תלת. תי' מאי אשמעינן ר' יוחנן דכל הני תלת דייקי ממתני' דמפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא [פסחים צ"ח ע"א]. וי"ל דאיצטריך לאשמעינן בעלי חיים נדחין משום דפליגי בה ר' שמעון ורבנן בפ"ב דכריתות [כ"ח ע"ב]. וא"ת ודחוי מעיקרו אמאי הוי דחוי, נילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי, וי"ל דמיעט רחמנא, גבי מום עובר, דהני הוא דכי עבר מומן ירצו, הא שאר דחויין ידחו, ומשמע ליה לר' יוחנן לאוקומי מיעט, אפי' בנולד לו מום עובר, ואח"כ הקדישו דהוי דיחוי מעיקרו.
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים. וא"ת למ"ל למימר תרתי הא אי אפשר לדחוי מעיקרו שלא יהא דחוי בדמים. וי"ל דמשכחת לה באכל חלב ונשתמד והפריש קרבן וחזר בו, דהוי דחוי מעיקרו, ולא הוי דחוי בדמים, דתחלת הקדשו להקרבה שהרי הוא חייב קרבן לחטאתו, אלא שאינו יכול להקריבו עד שיעשה תשובה. והא דאמר ר' יוחנן בנגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"א] אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה נדחה, לאו דוקא הפריש קרבן תחלה דה"ה נשתמד והפריש, דהא ר' יוחנן סבר דחוי מעיקרו הוי דחוי, אלא נקט הכי משום אידך מלתא דר' יוחנן דמייתי התם, אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה, דלא מצי למימר דנשתטה תחלה דשוטה לאו בר הפרשה הוא.
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ יש דחוי בדמים. כת' רש"י בתשובה למדתי פירושו ממסכת כריתות פ' המביא [כ"ז ע"א] דגר' התם בלשון זה ש"מ קדושת דמים מדחה כלומר אפי' דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לקדושת דמים הוי דחוי. ויש ספרים דגר' התם ש"מ בעלי חיים נדחים דקתני אינה קריבה. וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה, וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה למאי לדמי. וגי' הקו' ופירושו עיקר דלגי' זו לא חשיב דחוי מעיקרו והל"ל ש"מ ד'. ובההוא פרק בסופו [שם כ"ח ע"א] גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דייק נמי ש"מ תלת כמו אדר' יוחנן, אע"ג דאין ממירין בעוף כדתנן בפ"ק דתמורה [י"ג ע"א]. וא"ת והיכי דייק מינה יש דחוי בדמים הא אין פדיון לעוף כדתנן בההוא פרקא [כריתות כ"ז ע"ב]. וי"ל דהיינו עני שהפריש עוף אבל עשיר שהפריש עוף לא חיילא עליו קדושת דמים שהרי קרבנו כשבה. מיהו ק' דגבי מפריש נקבה לעולה ומפריש נקבה לאשם, תנן בתמורה פ' אלו קדשים [י"ח ע"ב, י"ט ע"ב] תרעה עד שתסתאב ופריך בגמרא למ"ל עד שתסתאב תמכר כיון דלא חזייא למלתא היינו מומא ומשני היינו טעמא מגו דנחת לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וא"כ מפריש עוף נמי נימא מגו ולא יהיה לו פדיון. וי"ל דהנך שאני דאמרינן מגו (דבת) דנחת להו קדושת הגוף יש להן פדיון ע"י מום וירעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיו למזבח ולא מיעקר מיניה קדושת מזבח לגמרי, אבל עוף דלא שייך ביה מום, לא אמרינן מגו, דאי נחתא עליה קדושת הגוף אין לו תקנה דאין לו פדיון. והשתא ניחא דלא תקשה אמאי לא פריך אדר' יוחנן כדפריך אההוא דמטמא מקדש מר' שמעון דאמר הפריש נקבה לפסחו וילדה הוא עצמו יקרב פסח והתם מייתי דר' יוחנן לעיל בההיא פרקא ולא פריך עליה. ועוד אדפריך מר' שמעון ליסייעיה מרבנן דאמרי ולדה ירעה. ואע"ג דמשני אמרי' לרבנן מ"מ מאי ס"ד לאקשויי, אלא י"ל דלא פריך אלא התם, משום דס"ד דלא פליגי רבנן עליה דר' שמעון, אלא היכא דנחת עליה קדושת הגוף ע"י מגו, אבל עוף דלא נחת עליה קדושת הגוף מודו דאין דחוי, ומשני אמרי' לרבנן, כלומר בכל מקום פליגי רבנן דיש דחוי אפי' היכא דלא נחתא קדושת הגוף.
